יומן אישי מאתגר צום 21 יום 49/100

נכתב ב28 באוגוסט, 2023 - 49 מתוך 100 של אתגר ה100 החדש שלי

לחוות צום מים ארוך

באוקטובר 2019 טסתי לקוסטה ריקה לחודש ימים. בעצם נעלמתי לכל חגי תשרי כדי לחוות צום מים ארוך אותו חקרתי זמן מה. רציתי להתנסות בעצמי אחרי שלמדתי תזונה והתעמקתי בנושא של צום. התייחסתי לזה כאתגר והרפתקה. תוך כדי המסע שלי לקוסטה ריקה, כתבתי יומן אישי שנפרס על 69 עמודים ו44,000 מילים בחודש הזה. תיעדתי כל מה שקורה לי בזמן אמת. בין השאר, זה היה חשבון נפש ל47 שנות קיומי שחגגתי תוך כדי הצום. עברו כמעט 4 שנים מאז. שנים מטלטלות ביותר. שנים של קריסה טוטאלית וצמיחה מחדש. יש טוענים שהצום חירפן אותי. אני חושב ומאמין שהוא זיקק אותי. בכל אופן, צללתי היום ליומן הארוך וליקטתי כמה משפטים ופסקאות ממנו. אז אני אזרוק לפה לקט מהיומן. לא ערכתי את הטקסט ואני מביא לכם הצצה למסע שעברתי.

מסע שזיקק אותי ובעיקר היה ניקוי יסודי לנפש שלי.

היום ה1 למסע שלי - יום שישי 27/9/2019:

"אז הנה פה זה המקום החדש שאכתוב לי יומן אישי על ההרפתקה שלי, במסע שלי לקוסטה ריקה. חוויה משוגעת שזימנתי לעצמי. חודש ימים אצל לורן לוקמן בג'ונגל של קוסטה ריקה. צום של 21 יום….

אני באמצע ג'ונגל. הכל ירוק חזק ומלא פרפרים ופרחים. לא ברור מה אני מרגיש בכלל. מין פחד קטן אולי. גשם מתחיל לרדת. לורן מגיע, אנחנו מתחבקים,הוא מסביר לי על החדר. יש כאן גם שני ישראלים. תמיר שבדיוק סיים 26 ימי צום. דיברתי איתו לפני שהלכתי לחדר. וחגי שעדיין לא פגשתי.

לורן עדכן שב8 כיבוי אורות. אני בחדר, מבול מטורף חזק יורד פתאום. רעש נעים של ג׳ונגל. גם ברקים ורעמים. אין פה קליטה. אין לי עם מי לשתף בכלל. השעה 16:30 ובישראל כבר 1 וחצי בלילה. אני פתאום מבין לאן הגעתי. אני הולך לפגוש פה את עצמי. אני אמור לא לעשות כלום. זה האתגר, רק לנוח. ללא הסחות דעת. כל הכתיבה הזאת כרגע היא בריחה מלהיות לבד, אני יודע. הסחת דעת.

היום ה5 למסע שלי - יום שלישי 1/10/2019. היום ה4 לצום.

"סה״כ אני מרגיש בסדר. יש לי טיפה חום אבל לא גבוה, לורן מדד לי אתמול והיה לי 37.2. זה הגיוני כי הגוף מרפא דברים אז הוא יכול לעלות חום. אני לא רעב בכלל. לא הייתי רעב מתחילת הצום. התחושה בפה של דביקות ומעט תחושת כבדות בלשון ממשיכה…..כל יום הגוף מגיע לעומק רב יותר של ניקוי. חגי הסביר שבהתחלה הגוף מנקה עם מטאטא ובסוף עם מעדר. כלומר הניקוי הופך עוצמתי יותר ויותר ככל שהימים מתקדמים. האפקט של הניקוי ביום ה22 הוא הרבה יותר משמעותי מהיום ה2 או השלישי פי כמה וכמה. בגלל זה יש הגיון בצום ארוך. לצום 3 פעמים שבוע שלם זה לא מתקרב בכלל לצום של 3 שבועות. כי כל יום בשבוע השלישי הוא עוצמתי פי עשרות מהימים הראשונים. והגוף חייב את הזמן הזה כדי להגיע לרמות האלו. כלומר אין קיצורי דרך. ברגע שאתה אוכל משהו אז זה כמו ריסטרט והכל מתחיל מהתחלה. "

היום ה7 למסע שלי - יום חמישי 3/10/2019. היום ה6 לצום.

"מתחיל להיות לי קצת קשה. הזמן עובר קצת יותר לאט. לא קל מנטלית לא לעשות כלום. סה״כ אני מרגיש בסדר פיזית. אולי קצת מתחיל להרגיש חלש ובפה יש תחושה לא נעימה כל הזמן של מין דבק כזה…

יש לי פה כבר סדר יום. מתעורר לקראת חמש. מקשיב לקולות הג'ונגל קצת, כותב ביומן עד איזה שש וחצי. אחרי כן מקשיב קצת למוסיקה. בשבע אני מתקלח ואז יושב קצת במרפסת עד שמונה וקצת כזה. אחרי כן ראלף קם ואנחנו מתעניינים אחד בשלומו של השני. אחרי כן אני יוצא לאזור המרכזי. פוגש את שאר הצמים ומתקשר הביתה. ב10 ההרצאה של לורן עד 11, ואחרי כן עד 12 לוקחים לנו מדדים (סוכר ולחץ דם) ולורן מדבר עם כל אחד, שואל מה שלומו.מ12 עד אחה״צ מקשקשים אחד עם השני. אחרי כן, קצת זמן לבד, סתם לא עושים כלום, אני שומע מוזיקה ובוהה בשמיים. בשש כבר חושך ומעבירים את הזמן עד 8 בפעילות שיש כמו מדיטציה ב7 או סרט ב6 כל רביעי. בשמונה הולכים לישון. מרגיש קצת כמו יום כיפור אבל כל יום פה הוא יום כיפור. רק שאין אופניים כמובן ואתה לא צריך לדאוג לאף אחד.

היום ה12 למסע שלי - יום שלישי 8/10/2019. היום ה11 לצום.

"זה היה הלילה הכי קשה שהיה לי מאז שאני פה. לא הצלחתי להירדם…כמו כל לילה פה בשמונה אני מנסה להירדם. ואני לא מצליח להירדם…חשבתי שאני אמות. היו לי מחשבות ופחדים שאם אני ארדם אני לא אקום. זה היה קשה. אני מנסה לא לחשוב וכל הזמן רצות מחשבות. הראש שלי מדבר כל הזמן ובאנגלית מעצבנת קצת. מאז שאני פה אני רק מדבר אנגלית אז כל המחשבות בלילה הם באנגלית"

היום ה17 למסע שלי - יום ראשון 13/10/2019. היום ה16 לצום.

"התעוררתי ב2:40 ומאז אני ער. קצת מותש מלשכב במיטה. עכשיו 06:35….המוח שלי טס במהירות מטורפת מאז שקמתי. נזכר בכל החיים שלי, כנראה בגלל שהתחלתי את פרויקט 'נוסטלגיה'. חושב על הסטרטאפ … עושה חשבונות …. חושב על אמא שלי והמשפחה. חושב במהירות שלא זכורה לי. נזכר בשמות שכבר שכחתי. הגוף עייף ונח והמוח טס על 300 קמ״ש. מתכנן תכנונים ומעצב עתידים. ככה עד בערך 04:30. טיפת אור ראשונה. גשם. הקופים מתחילים לילל כמו כל בוקר . קצת ציפורים. לאט לאט יותר ויותר אור. שקט נעים. אני מכוסה במיטה. רק ציפורים וגשם. התקרה קצת עושה קולות מהגשם …שותה קצת מים. לקראת שש מתכוונן לעשות כלום. לנסות לא לחשוב גם. לא ממש מצליח היום."

היום ה18 למסע שלי - יום שני 14/10/2019. היום ה17 לצום.

"סופה טרופית מטורפת שהתחילה אחה״צ והתגברה בלילה. גשם מטורף בעוצמה שאני לא זוכר שחוויתי בחיים שלי למשך כל כך הרבה זמן. שעות שהגשם דופק בעוצמה ובחוזקה. לא הפסיק לרדת גשם כבר יומיים פה. הבוקר קצת נחלש. היה קשה להירדם בלילה בגלל הרעש של הגשם שדופק על הגג. רעש כזה שאם אתה מדבר אתה לא שומע את עצמך. אבל הצלחתי איכשהו להירדם …. אני שוכב במיטה ונזכר בכל החיים שלי. פרויקט נוסטלגיה שהתחלתי גורם לי להיזכר בשמות של אנשים, מראות של מקומות ואירועים שקרו שכבר שכחתי מזמן. אני שוכב במיטה ונזכר בעוד שם ועוד אירוע. אני מצליח לחבר את כל הפרקים בעלילת חיי למין סרט רץ בהילוך מהר ואני רואה את כל החיים שלי ביחד כמכלול. אחרי כן אני לוקח את זה אל העתיד ובונה בדמיון שלי את העתיד שלי . מדמיין את החיים הלאה. ברור לי היום גם מה אני כבר לא רוצה לעשות…

הבוקר בגלל הסופה לא שמעתי את יללות הקופים ולא ציפורים. ..כבר שש בבוקר אני מוזג כוס מים ראשונה. לא פשוט המסע הזה. הלילות לא קלים פה. אבל אני אוהב את השלב של להתיישב כזה במיטה בבוקר ולראות את האור מבחוץ אחרי הזריחה פה. אני מביט במראה … לא נישאר לי בשר ולא שומן. אני רק עור ועצמות. אני מתרגש הבוקר מהיכולת שלי לזכור כל כך הרבה מהחיים שלי, מתרגש מבהירות המחשבה ומהירות המחשבה. כנראה משהו קרה שם בתוך הראש שלי. הוא שזה בגלל השלב של הצום או שמשהו התנקה והתרפא בראש שלי. בכל מקרה זה מרגש אותי."

היום ה19 למסע שלי - יום שלישי 15/10/2019. היום ה18 לצום.

"זה היה לילה מאוד קשה. אולי הכי קשה שהיה לי פה. לא ישנתי הרבה. כמו כל לילה כבר בשמונה אני מנסה לישון. הסופה הטרופית עדיין פה עם מבול מטורף ומונוטוני שדופק בחוזקה על הגג ולא מפסיק אפילו לדקה. רעש חזק שמקשה להירדם. נרדמתי אולי לשעה. אני קם, רואה שרק תשע ומשהו. ואז מסתובב ומסתובב עד כמעט חצות. הרעש של הגשם מחריש. מחשבות כל הזמן לא מרפות. לא מצליח לישון. מנסה ונכשל. אומללות. מנסה להישאר אופטימי אבל קשה. השעות עוברות. הקול שבראש שלי מדבר באנגלית. לא יודע למה. כנראה כי אני מדבר רק אנגלית פה. נרדמתי לקראת חצות ואז שוב מתעורר באחת. דיי נו. למה אני לא מצליח לישון. תסכול. חוסר אונים. הגשם לא מפסיק לדפוק בחוזקה. לא יכול לשאת את הרעש המונוטוני החזק הזה. כבר לילה שני או שלישי ברציפות שהסופה משתוללת. הולך לתיק מוצא אטמי אוזניים. זה קצת מנמיך את הווליום אבל עדיין שומעים חזק. אולי נרדם אולי כבר הזיות ומתעורר שוב ב2 בלילה. דיי נו. שוב מנסה להירדם. לא מצליח. אני כבר בכניעה מוחלטת. לא מנסה כבר להירדם. מרפה. רק בוהה בתקרה. סופג את הרעש המחריש. בשתיים וחצי רואה עוד פרק בסדרה שלי. בשלוש ומשהו מנסה שוב לישון. כנראה נרדמתי אבל שוב קם בחמש. פלא. הגשם פסק. שקט. נעים השקט אבל הגוף שלי מותש וחלש. הכי חלש שהרגשתי. כאילו נלחמתי כל הלילה לנסות לישון. מחמש עד שש אני שוכב ומנמנם. לילה קשוח מאוד. רוקן לי כוחות שאין לי. מרגיש שלא מצליח להרים את עצמי.

במיטה שומע סוף סוף ציפורים. אין גשם. תודה. אומר תודות בקושי, במאמץ. מצליח להתרומם לאוזניות, עושה שתי מדיטציות של ניסים אמון ברצף. קצת מוצף מהלילה, דמעה יורדת. לא קל, המסע. הגוף חלש. מנסה ליצור אושר, שמחה ואופטימיות מתוך הקושי. מתאושש. שותה מים. עוד קצת מוזיקה מרגיעה. מתחיל לכתוב כדי לשחרר. כבר עשרים לשמונה. אני בסדר. יהיה בסדר. הכל טוב. שקט. קצת ציפורים. אין גשם. יום שלישי, פעמיים כי טוב. ככה הייתה אומרת לי סבתא זהבה שלי. נולדתי בשלישי. ראלף פה ישן. הלילות הכי קשים לי. ההתהפכויות במיטה, המחשבות, הלא להצליח לישון. אני מריח את סוף הצום. עוד כמה ימים להחזיק מעמד. אני לא נישבר. אני חזק. יש בי עוצמות, אבל למי שמנסה, התהליך הזה קשוח. "

היום ה21 למסע שלי - יום חמישי 17/10/2019 היום ה20 לצום.

"בוקר טוב יומן ובוקר טוב עולם. אני מביט על אתמול ואני מבין שאני כבר שונה ממה שהייתי לפני המסע שלי. מסע פנימי. איך התמודדתי עם הכאב גב והכאב ראש שהיו אתמול. עם אופטימיות, עם חיוך, עם קבלה. זה לא היה הבן הישן. זה לא הצליח להוריד אותי. הייתי מלא אושר למרות המצב. הבוקר אני בלי כאב ראש והגב ממש השתפר… "

היום ה23 למסע שלי - יום שבת 19/10/2019 היום ה1 להתחלת אכילה!

לילה ארוך. שוב קושי להירדם. כניראה גם ההתרגשות לקראת הארוחה הראשונה. ראש מלא מחשבות. שכבתי במיטה ונזכרתי בסבא וסבתא, על החיים שהייתי ילד בתל אביב ואח״כ בהרצליה. ראיתי את הבית שגדלתי בו בדמיוני. מסייר בו מחדר לחדר. ניזכר בכל מיני דברים וחוויות עם סבא וסבתא גם אבא שלי. הרבה זכרונות והרהורים. ככה שכבתי שעות במיטה. הקופים קצת יללו הבוקר בסביבות 4:30 ואז אור חודר לאט לאט לחדר. ….יש לי תחושות מוזרות של סוף הצום. פתאום שואל את עצמי שאלות האם באמת עשיתי הכל כדי לאפשר לגוף שלי לעשות את העבודה? האם לא הייתי מכווץ מידי ולא משוחרר, פוחד מידי. האם עשיתי מספיק עבודה על הרגשות שלי? ככה לקראת ממש סוף הצום, השעות האחרונות מעין חשבון נפש ביני לבין עצמי. אני מאמין שהגוף עשה עבודה מדהימה בניקוי וריפוי למרות שאין סימנים חיצוניים. לא היו לי סימפטומים לא נעימים. אני שמח על זה וגם לא ראיתי משהו פיזי משתנה בגוף שלי. לראלף נעלמו כל מיני סימנים וצלקות, כאבי הגב שלו נרפאו שסבל מהם לפני כן. אז לו יותר קל לראות את התוצאות. אצלי לא רואים משהו חיצוני. אבל עדיין אני לא יכול לראות מה קורה בתוך הגוף ואני מאמין שקרו ניסים ונפלאות. הגיוני שיעלו כל מיני סימני שאלה לקראת הסוף. אני מבין שזה טבעי, הרי עשיתי פה משהו קיצוני במשך 3 שבועות. אז פתאום יש ספקות אולי אני סתם משוגע וזה היה לחינם.

עוד 3 שעות אני אשתה את מיי הקוקוס שלי אחרי 3 שבועות שלא אכלתי. מרגש! יסתיים הצום. עכשיו הגוף צריך לחזור למצב של אוכל ועיכול.

היום ה24 למסע שלי - יום ראשון ה20 באוקטובר. היום ה2 להתחלת אכילה.

היום אני יאכל פירות. 5 פעמים ביום במרווחים של שעתיים וחצי בין ארוחה לארוחה. ארוחה ראשונה ב9 ואחרונה ב7 בערב. המנות יהיו קטנות מאוד היום אבל זה בדיוק מה שהגוף צריך. אני מתרגש לדעת מה הטעם של הפירות אחרי שיש לי בלוטות טעם חדשות. טעם המיי קוקוס של אתמול היה מתוק כל כך. יותר מכל מיי קוקוס שטעמתי בחיי. אפילו יותר מידי מתוק. אני מרגיש טוב מאוד הבוקר. הכוחות חוזרים. כאילו יש יותר חשמל בגוף. פתאום יותר חושב על העתיד מאשר על העבר. כאילו בצום החיים הם בצבעי שחור לבן הכל מצויר באפור כזה ועכשיו שאוכלים שוב הצבעים חזרו לחיים.

היום ה29 למסע שלי - יום שישי ה25 באוקטובר. היום ה7 להתחלת אכילה. היום האחרון!

היום האחרון שלי פה. אולי אם השמיים יתבהרו אצליח לצאת לריצה. לא הצלחתי עדיין אבל הכל בסדר. עוד כמה ימים אני בבית ואתחיל להתאמן שוב. אני מת לדעת איך הגוף שלי מרגיש לרוץ עכשיו. הרי הגוף כאילו יוצא מהמוסך אחרי טיפול 100 אלף עם מנוע חדש. כמעט סיימתי את המסע המשוגע שלי. איזה הרפתקה ואיזה מתנה נתתי לעצמי. מתרגש קצת. עשיתי את זה ונשארתי בחיים לספר.