התקף הלב שלי ואורח חיים בריא?

הזמן: יום שלישי, 26 בדצמבר 2023, השעה 19:15

המקום: איכילוב מחלקת מיון, רפואה דחופה!

השיחה הראשונה שלי עם דור הקרדיולוג 

אני שוכב במיטה ממש צמוד לרופאי המיון שמשגיחים עלי ממש מקרוב. אני מחובר עם מלא חוטים למוניטור שמנטר את הלב שלי. אני עם וריד פתוח שמוכן לקחת ממני דם ולהכניס לי חומרים אם צריך. שוב בודקים אק"ג ללב. לקחו שוב בדיקת דם. הקרדיולוג, דור, מגיע לראות אותי.  אני מרגיש ממש סבבה ולא מבין למה כל הרופאים מקרקרים סביבי ולחוצים כאילו אני במצב מסוכן. הוא מבקש שאני אספר לו שוב את הסיפור למה באתי. 

שוב חוזר על הסיפור בפעם ה10 

זאת פעם עשירית שאני חוזר שוב על הסיפור מאז הגעתי לכאן מחויך ונינוח לפני 3 שעות.  אני מסביר שוב בקצרה: לפני שלושה ימים בריצת השבת, רצתי 12 ק״מ והיה לי קשה מהרגיל. חשבתי שיש לי שפעת כי כל אחה״צ עדיין הרגשתי משהו עמום כזה באזור בית החזה. הנשימה שלי הייתה קצת יותר שטוחה ופחות עמוקה ועגולה כמו תמיד. זה היה ״משהו״. אני אפילו לא יכול לתאר במדויק אבל ה "משהו" הזה לא היה כאב בחזה או דקירות. באותה ריצה היתה רוח חזקה והייתי אדום בפנים. יותר מבדרך כלל. זה לא מרחק מאתגר בכלל בשבילי ועדיין היה לי קשה לרוץ מתמיד. למחרת ביום ראשון התעוררתי והכל חלף. גם ביום שני הכל כבר נשכח והרגשתי רגיל לחלוטין. היום מוקדם בבוקר שוב יצאתי לריצה ובאמצע הריצה, אחרי 5 ק״מ הרגשתי שאני עדיין לא במיטבי ולכן אני לא ממשיך לרוץ. שוב הרגשתי קצת חולשה ומיחושים קלים בבית החזה. שוחחתי על כל זה תוך כדי ריצה עם יעל חברה טובה שלי לריצה. היא הציעה שאתקשר למוקד אחיות במכבי כדי לעשות בדיקה אק"ג ולשלול אירוע לב.  כך עשיתי. בעקבות התיחקור הטלפוני עם האחות במוקד וההיסטוריה הלא טובה של אבא שלי, חולה לב וכלי דם שנפטר, מצאתי את עצמי מגיע למיון לפני 3 שעות. התלבטתי האם כדאי בכלל להגיע וחשבתי שזה אולי טרטור מיותר. בסוף לקחתי רכבת מפרדס חנה לסבידור ומשם הגעתי למיון ברגל בלי שום כאבים ומרגיש טוב.  

שורה תחתונה אתה מתאשפז והולך לצנתור

דור מסביר לי שהטרופונין שלי גבוה, גם רואים משהו באק"ג וגם בגלל סיפור הרקע של אבא, חייבים לצנתר אותי. אני מתרגז עליו. תקשיב, אני אומר לו,  עם כל הכבוד, אני אחראי על הבריאות שלי ואני אחליט אם אני הולך לצינתור. כרגע אני מרגיש טוב מאוד. אני בכלל ספורטאי ומקיים אורח חיים בריא מוקפד אז אני לא מבין מה אתם רוצים ממני. הדבר היחיד שמלחיץ אותי כרגע זה אתם הרופאים. אני מרגיש טוב וגם אם אחליט לעשות צינתור אז מה הלחץ עכשיו? אני מוסיף ואומר לו שלפעמים כשמישהו מסתובב עם פטיש הוא מחפש מסמרים לדפוק עליהם ואתם הרופאים, הפטיש שלכם זה הצינתור. דור מביט עלי מוזר ואומר לי, אני לא יכול להכריח אותך אבל הנתונים מראים שאתה באירוע לב כרגע. יש לך טרופונין כרגע 3000, זה אומר שהלב שלך כרגע סובל. טרופונין זה אנזים שהלב מייצר כאשר יש אירוע לב. האם לא יכולה להיות סיבה אחרת לכך שה טרופונין גבוה אני שואל? דור עונה שיכול להיות מצב של דלקת או משהו אחר אבל אי אפשר לדעת בוודאות. כרגע זה נראה שאתה באירוע לב ואם יש כלי דם חסום נדע בוודאות רק בצנתור. תראה הוא אומר, לאדם ללא בעיה יש טרופונין 0 או מקסימום 40 ולך יש מעל 3000. אלו העובדות. דור מסביר לי.  אני שוכב לי לבד שם ומתעמת עם הקרדיולוג. הוא אומר, תחשוב על זה ונדבר קצת יותר מאוחר הוא הולך ומשאיר אותי לבד. 

סדקים בקונספציה שלי

אני מודיע לאחות שאני הולך לפיפי. תנתקי אותי בבקשה מכל החוטים האלו.  אביא לך בקבוק היא אומרת. אני לא משתין לשום בקבוק אני עונה לה. אני בריא וחזק, למה אתם מתייחסים אלי כמו אל חולה? אני כועס. אתה עלול ליפול בשירותים היא מזהירה. אני תולש את החוטים שחיברו לי לחזה והולך לשירותים לבד. בדרכי אני מנסה לעכל את כל מה שקרה בשעה האחרונה. מהרגע ששכבתי מנומנם פה בפינה מרוחקת מכאן, ממתין לתוצאות של בדיקות הדם עד לרגע זה. אני חוזר למיטה ומחברים אותי שוב לכל המכשירים. איפה קרן בכלל? אני מהרהר לעצמי. הפגישה שלה בהרצליה הייתה אמורה להסתיים לפני חצי שעה. אני פה לבד וצריך פתאום תמיכה וגם עוד חוות דעת של מישהו. של מישהו שהוא לא חלק מהמערכת הרפואית הקשוחה. אני מתחיל לחקור בגוגל בטלפון שלי על טרופונין שרק לפני חצי שעה שמעתי על האנזים הזה פעם ראשונה. אני קורא על התקפי לב ושיש מצבים שאנשים חווים אירוע ללא סימפטומים כלומר התקף לב שקט. אני מבין שזה שאני מקפיד על אורח חיים בריא מאוד אבל יחד עם זאת יש לי היסטוריה / מחלה של שומנים בדם (היפרליפידמיה) וכל המחלות של אבא. אני אומר לעצמי שאני לא באמת יודע מה מתחולל בעורקים ובכלי הדם שלי. אולי באמת יש לי כרגע חסימה בתוך עורק קרוב ללב שלי? איך אדע בוודאות?  אני חייב צנתור. 

הקונספציה שלי נפלה ברגע אחד

מאדם בריא, ספורטאי שרץ 40 ק״מ בשבוע , אוכל תזונה סופר מוקפדת ובהגדרתי ובתחושתי אני אדם בריא פתאום סדקים הופיעו בתודעת המציאות שלי. אולי אני חי בסרט. אולי נתוני האמת שלא נגישים לי סותרים את התודעה שלי. אני אדם של אמת. אני חייב להבין מה האמת. בינתיים עידו, הבן הבכור שלי שהיה ברגילה ובילה עם חברים בתל אביב מגיע אלי. נסענו יחד ברכבת מפרדס חנה. אחרי כן קרן מצטרפת. אני משתף אותם במידע החדש וכאשר אני מסביר להם אני מבין טוב יותר את מצבי שהוא חוסר ודאות. אני לא יודע באמת כבר מי אני ומה אני. כבר 21:00 פחות או יותר ואני אומר לרופא התורן במיון שאני מסכים להתאשפז ולעבור צינתור. 

למחלקת קרדיולוגיה

לקראת 22:00 הסניטר מסיע אותי למחלקת קרדיולוגיה באיכילוב. אני מרגיש טוב עדיין ומעכל את זה שאולי אני לא בסדר בכלל. מסיעים אותי במיטה שהיא סוג של אלונקה ניידת. רופא מלווה אותי להשגחה. עידו וקרן מלווים אותי. איך הגעתי למצב הזה, איך כל זה קשור אלי? זה כל מה שחוויתי בתור ילד עם אבא שלי. הוא הרי היה שמן, עישן והזניח את הבריאות שלו ורק בלע מלא כדורים ובסוף מת מהמחלה הזאת שנקראת טרשת עורקים. מחלה שכל כלי הדם שלו נסתמו. התקפי לב. עשרות צינתורים. ניתוחי מעקפים. קטיעת רגל. בסוף מוות מאי ספיקת לב. אבל אני! אני בחרתי הפוך לגמרי כדי לא להגיע למצב שלו. הקונספציה שלי על בריאות מתערערת ועל אורח חיים בריא בדרך למחלקת קרדיולוגיה. 

במחלקת קרדיולוגיה תחת כותרת של ״התקף לב״

שם המיטה כבר נוחה וגדולה. המחלקה נעימה וללא הכאוס והבלאגן של מחלקת מיון. עידו חוזר הביתה ברכבת וקרן נשארת איתי. דור הקרדיולוג מגיע אלי. הוא מתיישב, הוא נראה עייף מאוד. אני רואה שהחלטת להתאשפז הוא אומר. אני עונה לו, כן, אני עובר תהליכים מהר. הוא מסביר לי שכרגע אני בהמתנה לצנתור ב24 שעות הקרובות ואולי מחר בבוקר אלא אם יהיה שינוי לרעה במהלך הלילה ואז יצנתרו אותך על המקום. אמרתי לו שאני מצטער שתקפתי אותו קודם לכן. אמרתי לו שבאמת יש לי שומנים בדם מגיל מאוד צעיר והמעבר לאורח חיים בריא היה רק לפני 6 שנים. היו לי עוד כמה שאלות שכתבתי לעצמי עוד ששכבתי שם במיון. שאלתי והוא ענה אבל בפועל אמר שלא נדע מה מצבי עד שלא אעבור צנתור. כרגע אתה תחת הכותרת של ״התקף לב״ הוא מסביר. זאת פעם ראשונה שאני מקבל את הכותרת המפוקפקת הזאת. אני עדיין מרגיש מעולה ואין לי שום סימפטומים. 

הלילה שבין שלישי לרביעי

קרן נשארה לישון איתי במיטה במחלקה. כדולה היא רגילה לישון בבתי חולים. הייתי זקוק לתמיכה אחרי שעברתי מאדם חזק ובריא לאדם שאולי עם אירוע לב וחולה. אני מנתח את הנתונים. עיבוד נתונים מסיבי. בצינתור אדע אם יש לי סתימה בפועל. ואם כן עד כמה המצב חמור שם. ואולי בכלל הטרופונין גבוה בגלל משהו אחר ואין לי שום דבר. כל הצפצופים מהמוניטור של השכן החדש שלי לחדר ובכלל במחלקה מעלים את מפלס החרדה. אני לא טיפוס חרד אבל יש פה מצב של אי ודאות. המון שאלות פתוחות. האם אני עובר את הלילה ללא החמרה באירוע הלב שלי? האם אני בכלל חולה כמו אבא שלי ויש לי סתימות בעורקים? מתי אני חוזר לרוץ בכלל? איך אפשר לחיות בלי ריצות? מי אני ומה אני? האם החיים שלי הולכים להשתנות? מלא שאלות וחרדות. מה בדיוק עושים בצינתור. כמה זמן? מה מרגישים? בסוף אני מצליח לישון כמה שעות. בבוקר מודיעים לי שאני הולך לצינתור ממש מוקדם.

בחדר המתנה לצנתור 

מגיע עכשיו ישי, הסניטר הבוכרי. איש מצחיק וחמוד. הוא שואל מה המוצא של קרן ושלי. אאאה  יש לך גם שורשים בבוכרה. ואתה פולני בכלל. הוא מתלוצץ עם קרן שבגלל שהיא מעצבנת אותי אז אני עכשיו בהתקף לב. ישי מסיע אותי מקרדיולוגיה לצינתורים ומצחיק אותי ואת קרן כל הדרך. הוא מרגיע אותנו ומצחיק אותנו. גם רופא חמוץ אחר משגיח ומלווה אותנו במסדרונות איכילוב. אני בתחושה של איבוד החופש והעצמאות. אתה פתאום תלוי במומחים הגדולים ואתה קטן כזה. הם מבינים ואתה שחשבת שאתה חכם מרגיש שאתה לא באמת מבין כלום. הרופאים יורים בינם לבין עצמם המון מונחים מקצועיים ואתה לא מבין באמת מה הם אומרים. אתה מרגיש קטן ומסכן. תלוי ברחמי המערכת. 

הצוות בהכנה לצנתור ובכלל בסך הכל טוב ואנשים טובים עם רצון טוב בתוך מערכת גדולה ומורכבת.  חברי הצוות מתלוצצים איתי שזה לא בריא לרוץ ושהם פוגשים הרבה ספורטאים וספורטאי-על פה במחלקה שעוברים צנתורים ועוברים התקפי לב.

אני נפרד מקרן ובכלל אני בהודיה גדולה שהיא מלווה אותי. אני פוגש את פרופסור מעיין ראש מחלקת הצנתור. היא תצנתר אותי. קיבלתי את הכי תותחית פה. היא ראש המחלקה ובכלל אישה שנראה שגם היא חיה באורח חיים סופר בריא. היא מדברת איתי קצת עוד בחדר המתנה ואני שואל אותה מתי אני חוזר לרוץ. היא אומרת שזה תלוי מה נמצא שם ומה יהיה מצבי. אני כמובן בתוך חלוק של בית חולים, ערום כביום היוולדי מתחת לחלוק. בצינתור אהייה בהכרה מלאה. יש אנשים שמרדימים אותם כי הם מאוד מפחדים אבל אני לא מפחד. אני רוצה להיות בהכרה גם כדי לדבר עם פרופסור מעיין תוך כדי התהליך כדי להבין מה קורה שם. 

בחדר הצנתור

מכינסים אותי לחדר ואני עובר מהמיטה שהגעתי מקרדיולוגיה לסוג מיטה / משטח מיוחד כזה. חדר סופר משוכלל עם מלא אורות, צג ענק של איזה 80 אינץ שעליו רואים מה קורה שם בתוך העורקים שלי. גם משטחים מוזרים שזזים באופן אוטומטי מעל הגוף שלי וכנראה מצלמים כל מיני דברים. ארבעה אנשי צוות עוזרים שמקרקרים סביבי. מוזיקה נעימה בחדר מושמעת. אני שוכב על הגב ודמעות שוטפות לי את הפנים. לא כואב לי כלום פיזית אבל אני מוצף במלא רגשות. המוזיקה תמיד מרטיטה את הלב שלי. הצוות רגיל שבוכים פה אנשים. מהתרגשות. מפחד. פרופסור מעיין מסבירה לי שתוך כמה דקות נבין מה מצבי ועל סמך זה נדע איך ניתן לפעול ואם נמצא חסימה שניתן לפתוח אותה אז נפתח אותה.

טיול בתוך עורקי הלב

היא נכנסת לי עם הצנתר דרך הוריד ביד ימין מעל כף היד. אתה רוצה משהו להרגעה שואלת אותי אחות מהצוות. כן, למה לא. אני בסדר אבל למה לא להרגיע עוד קצת. בכל זאת לא כל יום אני עובר צנתור בפעם הראשונה בחיים שלי. מעיין מסבירה לי שהיא עושה לי זריקת הרדמה מקומית ביד שלי וארגיש דקירה קלה. אני לא מתרגש ממחטים. עכשיו היא אומרת תרגיש חום מתגבר ביד כי אני מזריקה את החומר שצובע את העורקים. כן אני מרגיש אני אומר לה. יש לי קצת כאב ראש אני אומר לה. כן, היא אומרת, זה טבעי כי נתנו לך חומר שמרחיב את כלי הדם וכאב ראש הוא טבעי ויעבור לך מהר. הכאב ראש הזה לא עזב אותי למשך עוד שעות רבות. אחרי שתי דקות מעיין מסבירה לי שיש לי חסימה אבל לא כזה נורא. בקטנה היא אומרת ואני תיכף אתקן אותך ואפתח לך את הסתימה. בתכלס היא אינסטלטורית של עורקים סתומים.  מצד אחד היא מרגיעה שהמצב לא כזה חמור ומצד שני הקונספציה שלי על היותי אדם בריא קורסת לגמרי. יש לי עורק חסום. אל תוך הלב נכנסים שלושה עורקים מרכזיים. החסימה שלי הוא בענף אחד מתוך שני ענפים שמסתעפים מעורק אחד מתוך השלושה. מעיין עובדת איזה 15 דקות ולא מדברת איתי עד סוף ההליך. שהכל הסתיים היא מסבירה לי ומראה לי על הצג הענק את הלפני ואחרי. היא מראה לי את החסימה שהיתה ועכשיו הכל פתוח. התקנו לך סטנט שהוא תומך כדי שהעורק ישאר פתוח. 

לוקחים אותי אחרי כמה דקות בחזרה לחדר ההמתנה. ומשם הסניטר מחזיר אותי למחלקת קרדיולוגיה. 

בחזרה לקרדיולוגיה

הצמידו לי מעין צמיד מיוחד ורחב כזה בלחץ ביד ימין כמו חוסם עורקים. לא נוח ולא נעים. מסבירים לי שבגלל החומר לדילול דם מוודאים שלא ינזל לי דם מאזור הצינתור.  כבר איזה תשע וחצי בבוקר ואני אחרי. עכשיו אני בהשגחה מחובר למוניטור לעוד 24 שעות ואם הכל בסדר אני הולך הביתה מחר. מי הולך הביתה אני חושב לעצמי? איזה בן פאר? זה שהגיע שמקפיד על אורח חיים בריא, זה שמרגיש חזק ואתלטי? בן שלא לוקח אפילו כדור נגד כאב ראש? זה שיכול לרוץ 20 ק״מ גם אם תעירו אותי באמצע הלילה בלי שום הכנה מוקדמת? או הבן החדש הזה, שמובילים אותו במיטה ממקום למקום, שאומרים לו שהוא עבר התקף לב, שיש לו חסימה בעורק, שעכשיו הוא צריך לקחת תרופות כל החיים שלו? זה שאולי כל הבריאות הטבעית היא לא 100 אחוז ביטחון ויש גורמים של גנטיקה שמשפיעים מאוד ואולי אפילו יותר?   בן שחשב לפני 24 שעות שאם הוא יחיה באורח חיים בריא אז ימות בריא ללא מחלות? או אולי אבא שלו צדק קצת שעישן ואכל כל מה שבא לו היה שמן ולא עשה שום ספורט? אני יודע וגם פרופסור מעיין אמרה לי שאם לא הייתי חי כל כך בריא אז מצבי היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. בסדר, אבל אני משתנה תוך כדי אירוע ומעכל ומעבד את כל הנתונים החדשים. 

בצהרי היום אחרי הצינתור

בצהרים כבר איתי החבר הטוב שלי מגיע לבקר אותי. הוא תמיד קליל ואופטימי. טוב שיש חברים שיודעים להרים ולעודד. אתם רוצים חברים כאלה. לא חברים שמורידים, חרדים ומביאים את הפחדים שלהם אליך. עידו גם בא לבקר. קרן היתה איתי עד הצהריים. עכשיו נשארתי לבד. אני מעבד בראש ומרגיש בלב. עוד דמעות שוטפות את הפנים שלי. אני שמח על זה שאני בחיים. שאני אחרי הצינתור. שהמצב לא גרוע מאוד. מצד שני למה זה קרה לי בכלל? מבין שיש המון דברים שהם בכלל לא בשליטתי. אולי כן? על מהלך החיים שלי. על הבחירות שלי. הכל צף. הראש מנתח והלב מרגיש. מה בכלל קרה לו? ללב? האם יש פגיעה? עשו לי אקו-לב כדי להבין מה מצבו ואם הייתה פגיעה בגלל האירוע / התקף הלב. מה מצבו בכלל? עדיין לא עדכנו אותי בזה.  

הייתי זקוק לקצת זמן לבד 

את אחה״צ ביליתי במיטה עם לפטופ מחשבות וקצת מוזיקה. סרט של נטפליקס וסושי ממש שווה שעידו וקרן הזמינו לי עם וולט למחלקה.  עדיין מנסה להבין מה קרה ואיך אני ממשיך מפה. לקראת הערב פרופסור מעיין הגיעה לראות אותי ונתנה לי תקליטור עם כל נתוני הצינתור שלי. שאלתי אותה מה היה בעצם והיא אמרה שוב מצאתי לך חסימה קטנה ופתחתי אותה. כאילו בעצם לא משהו חריג או מעניין. בקטנה כזה.  ניסיתי להירדם עם מוזיקה מדיטטיבית באוזניות כדי לא לשמוע את הצפצופים הרבים מהמחלקה. 

דופק מנוחה 35 של לאנס ארמסטרונג 

דופק המנוחה שלי בשנה האחרונה הוא סביב ה40 אפילו 39. תמיד היה לי דופק מנוחה נמוך אבל בגלל הכושר הטוב שלי הוא סביב ה 40. אחרי הצנתור משום מה הדופק יורד אפילו לכיוון ה35 ואז המוניטור מצפצף כי זה חורג מהנורמה. מבחינת מוניטור לחולי לב זה מתחיל להיות מסוכן. אז כל פעם בלילה הזה אני נרדם והצפצוף מעיר אותי. שינה זאת לא היתה.  ב3 בלילה כבר הפסקתי לנסות לישון ורק חיכיתי להשתחרר. גם חרדות התעוררו פתאום על כך שלא ישחררו אותי ולא באמת אצא מפה. אולי ימצאו לי עוד קלקולים. כשאתה הרי נכנס למוסך ובודקים דברים אז עלולים גם למצוא. 

שוב דור הקרדיולוג בא לבקר

מוקדם בבוקר יום חמישי, מגיע אלי דור הקרדיולוג. הוא אומר לי שהוא בא ישר אלי כי רצה לדבר איתי אחרי הצנתור. הוא לא אמור לבוא אלי בכלל. אמרתי לו תודה על הכל. אמר לי שהוא הסתכל על הצנתור ועל אקו-לב ואכן הוא צדק שהייתי בהתקף לב. הוא עדכן אותי שהלב שלי לא נפגע מהאירוע. ניסיתי להבין ממנו האם דופק המנוחה שלי השתפר כתוצאה מפתיחת הסתימה והוא לא ידע לומר על זה. ניסיתי להבין האם ביצועי הספורט שלי הולכים להשתפר כתוצאה מפתיחת הסתימה והוא אמר שאני אהיה אותו דבר. קצת מאכזב כי כבר חשבתי שארוץ יותר מהר מקודם. קרן אחרי כן אמרה לי שהוא בעצם בא כדי לבדוק את עצמו.  בעצם לוודא שהוא לא טעה באבחון שלי. בכל מקרה. סגרנו מעגל. הוא אמר שאני אשתחרר היום.

משתחרר הביתה

עוד כמה שעות של אדמיניסטרציה ואני יוצא מאיכילוב הביתה. הייתי שם מ16:00 יום שלישי ועד 11:30 יום חמישי. אפילו לא 48 שעות בהם הקונספציה שלי כלפי עצמי השתנתה באופן מהותי. אולי קיבלתי מתנה בעצם? בלי פגיעה בלב. עם עורק פתוח שהיה חסום. עם הבנה שאני צריך כנראה לעשות תכנון מסלול מחדש. שאולי כן כדורים להוריד כולסטרול שהכבד מייצר ולא ניתן להשפיע דרך תזונה מוקפדת. אולי שמתי לב יותר מדי לטריגליצרידים שלי ומניעת סוכרת סוג 2 ושכחתי שיש לי גם בעייה של כולסטרול שסותם לי את העורקים. אולי אורח חיים בריא מוקפד ככל שיהייה לא תמיד מספיק וצריך עוד חיזוקים מהרפואה? אולי הנזק שהצטבר לי בגוף במהלך 45 שנים שלא הייתי מקפיד על אורח חיים בריא הצטבר למצב שלא ניתן להחזירו למצב הקודם. כלומר כל הג׳יפה שהצטבר בעורקים עדיין שם ולא מתנקים ולא משנה כמה ספורט אתה עושה וכמה תזונה טובה ואורח חיים בריא את חי. יש לי עוד מלא ללמוד ולהתפתח. מה שחשבתי שאני יודע, היום אני מבין שיש לי עוד מה ללמוד. קיבלתי גם שיעור בצניעות. ביכולת שלי לשחרר שליטה. להבין ש המון גם לא תלוי בי. ראיתי גם עד כמה אנשים הילדים שלי אוהבים אותי.  

וואו עברתי חתיכת מסע מטלטל בפחות מ48 שעות 

הכי אני רוצה לחזור לראות ירוק ושמיים ולא חדרים סגורים של בתי חולים עם מכשור רפואי ואור פלורסנטי מלאכותי. שוב הבנתי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא הבריאות. הבנתי שאני רוצה לחיות באומץ ובעוצמה ושאני רוצה למות בריא עד כמה שניתן. הבנתי שהמון לא תלוי בי. עוד שניה כבר 2024 ולא ציפיתי ודמיינתי התקף לב. אבל קיבלתי מתנה ל2024. את החיים בחזרה. היה לי התקף לב. לא כאב לי כלום. אבל התפיסה שלי השתנתה. מלא קשרים נוירונים במוח שלי התחברו מחדש. התודעה שלי גדלה. תודה לחברה הטובה יעל טבנצ'ניק שאמרה לי ללכת להיבדק. היא הצילה אותי.  זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. החיים קצרים. ממשיך מפה הלאה.