היומן שלא שופט אותי
- Ben Peer
- 26 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
יש בקרים כאלה, שהלב כותב לפני שהראש מספיק להבין מה קורה. אז ישבתי לפני הקפה ונתתי למילים לזרום – על יומנים, על כתיבה, על המסע שלי עם עצמי לאורך השנים. ואם זה נוגע גם בכם – תקראו.
כתיבה כי זה עושה לי טוב
לכתוב יומן זה הרגל שתומך בחיים בריאים.
אני כבר שנים כותב יומן.
בתקופות סוערות בחיים אני כותב הרבה יותר, וכשהכול טוב וזורם – אני כותב פחות.
זה מבחינתי עוד מדד לבריאות הנפש שלי, או למצוקות שאני עובר.
כשאני מאותגר, היומן עוזר לי.
הוא החבר הכי טוב שלי – לא שופט, רק משקף. נותן לי מראה פנימית.
אבל זה לא רק שאני כותב – אני גם קורא. מסתכל. מקבל פתאום נקודת מבט חיצונית למה שקורה לי בפנים.
כשאני מביא את עצמי באמת, כשאני נותן לכאב לצאת – זה גם משחרר, גם מקל, גם עושה סדר.
מביא יותר בהירות למה שעובר עליי.
הכתיבה מחדדת את המחשבה.
הראש, הלב והמקלדת
מי שלא רגיל לזה – זה יכול להרגיש כמו מאמץ. כי לא תמיד קל לנסח את מה שמרגישים.
הנפש מורכבת.
הלב לא עובד כמו הראש.
הראש הוא אנליסט – לוגי, מנתח, מפרק.
הנפש והלב – הם גם וגם. מאחדים. מאפשרים סתירות. אני גם אוהב וגם שונא. גם רוצה וגם פוחד.
צריך איכשהו ליישב את זה.
אז מי כותב בעצם? הראש שלי או הלב שלי? בעצם שניהם. הם עובדים יחד. מחפשים איזון.
והכול זורם מהמקלדת.
זה שריר שמתפתח. ככל שאתה כותב יותר – אתה מתחזק.
לומד לדייק את התחושות. וזה נהיה פחות קשה.
זה לא עולה כלום – אבל שווה זהב
היומן לא עולה כלום. אבל נותן הרבה.
הוא מנקה. מנקה את מה שכואב, את מה שיושב בלב ובראש.
לפעמים אני מוחק את מה שכתבתי – כדי לא להשאיר עקבות.
אבל רוב הזמן אני שומר.
יש לי היום תיעוד מדהים של תקופות ומשברים שעברתי.
בתקופות רגועות אני כותב פחות.
יותר רושם מה יש לעשות באותו היום. כשאני מוריד את המשימות לדף – זה עושה לי סדר. מרגיע.
ואני יודע – אם יש לי יותר מ־4 או 5 פריטים ברשימה, כנראה שלא אספיק את כולם. וזה בסדר.
פעם זה היה מלחיץ אותי – כי רציתי להספיק הכול.
היום אני עדיין אוהב להספיק, אבל מבין שזה לא העיקר.
העיקר – לעשות לפחות דבר אחד, אבל לעשות אותו כמו שאני אוהב.
עשייה משמעותית. כזו שגם מקדמת אותי וגם אני נהנה ממנה.
היו לי תקופות של משבר, שחיפשתי בהן משמעות בעשייה שלי.
בעצם, זה אולי הסיפור של החיים שלי – חיפוש מתמיד אחרי משמעות.
לא תמיד היה משהו ברור להיאחז בו.
אבל הכתיבה – וגם הספורט, ובעיקר הריצות שלי – היו לי לעוגן.
הם עזרו לי להישאר בתנועה, כשמבפנים הרגשתי תקוע.
גם מנהל בהייטק צריך יומן
הכתיבה התחילה אצלי לפני שנים, כשניהלתי צוותי מו״פ בהייטק.
ניהלתי עשרות עובדים, התמודדתי עם בעיות טכנולוגיות מורכבות.
וכשאתה בראש ארגון – אתה לא פעם לבד.
וכשאתה לבד – אתה צריך מישהו או משהו שיעזור לך.
היומן היה זה בשבילי.
הייתי כותב את הבעיות, ותוך כדי – הפתרון היה מתגלה.
הכתיבה סידרה לי את המחשבות.
ולפעמים, אחרי יום או יומיים, או באמצע הלילה – הפתרון פשוט היה מגיע.
הייתי מטעין את המוח בשאלה – והוא המשיך לעבוד ברקע.
לעבור מכתיבה באנגלית – לכתיבה מהלב
בהייטק הכול נכתב באנגלית – מיילים, דוחות, מחשבות. אז התרגלתי לכתוב ככה.
אבל ב־2013 יצאתי לשנה של טיול עם המשפחה מסביב לעולם – ולא רציתי להפסיק לכתוב.
התחלתי בלוג משפחתי (כאן אפשר להציץ).
התלבטתי אם לכתוב באנגלית או בעברית. אבל עם כל הכבוד לאנגלית הלא רעה שלי – אני ישראלי.
עברית היא השפה שלי. הכי טבעי לי לכתוב בה.
והלב? הלב כותב בעברית.
350 ימים של כתיבה
תיעדתי את הטיול, וגם את העולם הפנימי שלי תוך כדי.
האופי האובססיבי שלי הפך את זה לפרויקט:פוסט ביום במשך 350 יום ברציפות.
הייתם יכולים לראות אותי מסתובב בעולם עם הטלפון, עוצר פתאום כדי לרשום כמה שורות.
למחרת בבוקר – הייתי עורך ושולח את הפוסט לעולם.
המשפחה והחברים קיבלו הצצה למסע שלנו – וזה חיבר בינינו.
במיוחד היה לי חיבור מחודש עם אבא שלי – התרחקנו עם השנים, והכתיבה קרבה אותנו מאוד. הוא היה קורא כל בוקר את מה שכתבתי.
ממשיך לכתוב גם כשחזרנו
כשחזרנו לארץ, סיימתי את פרויקט הבלוג – אבל המשכתי לכתוב לעצמי. לפעמים כל יום. לפעמים פחות.
עשר שנים קדימה – לפני שנתיים החלטתי לחזור לכושר כתיבה ובעיקר שיתוף.
הצבתי לעצמי יעד חדש:100 פוסטים ב־100 ימים (כאן אפשר להציץ).
זה לקח קצת יותר – בערך 150 ימים – אבל עמדתי בזה.
ומאז הכתיבה שלי שוב משתפת את העולם.
בלוג על אורח חיים בריא
אחרי סוף פרויקט 100 הימים – החלטתי לפתוח בלוג על אורח חיים בריא. נושא שתמיד עניין אותי.
התחייבתי לפוסט בשבוע – ועמדתי בזה, כל שנת 2024 כתבתי 52 פוסטים בנושא. והנה, הגענו עד הלום.
מה הלאה? אולי ספר
השנה – אני עוד לא החלטתי.
אולי אמשיך עם הבלוג, במינון כזה או אחר.
ואולי אעבור לפרויקט חדש: כתיבת ספר.
כבר כמה שנים מסתובב לי בראש הרעיון הזה – והוא לא מניח לי.
מרגיש כאילו הוא רוצה להיכתב. רוצה לחיות.
היו לי כמה ניסיונות בעבר, אבל לאחרונה התגבש רעיון חדש.
אולי הוא זה שיוולד, יגדל – ויצא לאור.
קוראים לו: "מסע החיים שלי".
ולסיום – מחשבה על כתיבה בעידן של בינה מלאכותית
תודה שקראתם 🙏
אם הגעתם עד לכאן, כנראה שהכתיבה נגעה בכם – בדיוק כמו שהיא נוגעת בי.
אז מה אתם חושבים, והאם גם אתם כותבים לעצמכם?
הרבה אנשים אומרים לי: "אף אחד לא קורא היום."
אבל מבחינתי – כתיבה היא צורת חשיבה.
אנשים ימשיכו לכתוב, כי אנשים ימשיכו לחשוב.
גם בעידן שבו AI מקל עלינו, מייעץ, מנסח – הוא לא מחליף את הראש שלי, ובטח לא את הלב שלי.
Comments