איך נגמלתי מסיגריות ומגראס?

שני סיפורים אישיים: מסע ההתמכרות והגמילה שלי

אני רוצה לשתף אתכם בשני סיפורים אישיים שקשורים זה בזה - המסע שלי עם סיגריות וקנאביס. אלה אמנם החוויות שלי, אבל אולי תמצאו בהן הד לסיפור שלכם.

1. הסיגריה הראשונה והאחרונה: איך התמכרתי ונגמלתי מעישון

2. עשן ירוק: ההתמודדות שלי עם קנאביס

למה לספר את שני הסיפורים האלה יחד? כי הם קשורים בקשר הדוק, וההתמודדות שלי עם אחד השפיעה על השני.

אם אתם מתמודדים כרגע עם תלות כלשהי, אני מקווה שתמצאו בסיפורים שלי טיפ או תובנה שיעזרו לכם לצאת מהמעגל הזה. לפעמים, כל מה שצריך זה ניצוץ קטן של השראה כדי להתחיל שינוי גדול.

אני עם סיגריה בונציה בשנות ה30 שלי

אם אתם קצרי רוח ורוצים לדלג ישר לסיפור על הקנאביס, לחצו כאן.

בואו נתחיל במסע. קחו נשימה עמוקה (של אוויר נקי, כמובן) ונצא לדרך.

אתמול שוחחתי עם לירון בוואטסאפ. וזה הלך ככה:

לירון: "אני צריכה להפסיק לעשן.." בן: "מה להפסיק? גראס ? סיגריות ?" לירון: "רק סיגריות, הפסקתי גראס לפני שנתיים תודה לאל" בן: "כל הכבוד, אני הפסקתי לפני 7 שנים גראס, הייתי ממש מכור. סיגריות לפני 16 שנה!!" לירון: "אני חייבת. זה נורא. כיף לך" בן: "עישנתי סיגריות 18 שנה!!!, בין חצי קופסה לקופסה, איכססססססססססססססססס, לא מאמין שעשיתי את זה" לירון: "איך הפסקת?" בן: "נראה לי אכתוב על זה פוסט" לירון: "אני מתה על זה 🤩"

בן: ״זאת הבעיה״

בן: "ניסיתי לא מעט פעמים לפני הפעם האחרונה שהצלחתי לפני 16 שנה. כאשר הצלחתי היה משהו אחד שונה מהפעמים הקודמות." בן: " אני אשאיר אותך במתח?? תקראי על זה בפוסט...." לירון: "כן!! מעולה! מחכה לזה 😉"

זאת ההתכתבות שלי עם לירון ב14 ביולי 2024. אחרי כן חשבתי לעצמי את המחשבה הבאה: ״זאת הבעיה״ בעצם המשפט הזה שלירון כתבה - אני מתה על זה הוא חלק גדול מהבעיה וגם מהפיתרון. זאת המחשבה שתוקעת אותה ומשאירה אותה מכורה. אם לירון תשנה את המחשבה, היא תשנה את המציאות שלה.

סיפור ההתמכרות והגמילה שלי

לפניכם הסיפור האישי שלי - מסע של התמכרות וגמילה, פעמיים. ראשית, התמודדתי עם סיגריות, מהן נגמלתי לפני 16 שנה. לאחר מכן, נאבקתי בהתמכרות לקנאביס, ממנה השתחררתי לפני 7 שנים.

אני חולק את חוויותיי בתקווה שהן יעוררו השראה או יציתו תובנה אצל מישהו הנאבק כעת בתלות כלשהי. לפעמים, סיפור אחד יכול להיות הניצוץ שמדליק את השינוי, עוזר לשבור את מעגל התלות ולהפסיק את ההרס העצמי.

סיגריות - 20 שנים של עשן ותהיות

הסיפור שלי עם סיגריות התחיל ב-1984, כשהייתי בן 12. אני וחברי הטוב מושיק עמדנו בשדות מול בית ספר ויצמן בהרצליה, מעשנים את הסיגריה הראשונה שלי. השתעלתי נורא - הגוף שלי צעק, מנסה להזהיר אותי. אבל עם הזמן, הצעקות הללו השתתקו.

אירוניה של החיים: בכיתה ח', בגיל 14, הכנתי עבודה מושקעת על נזקי העישון. זה לא מנע ממני להמשיך לעשן שנים רבות אחר כך.

התיכון הגיע, ואיתו תמונה שחרוטה בזיכרוני: קיץ, אני בן 16, החלונות סגורים, U2 ברקע, המזגן פועל, ואני - מעשן בחדר.

בצבא, מלבורו אדום היה חבר קבוע. באוניברסיטה ניסיתי להיגמל, הצלחתי לחודשים ארוכים, אך חזרתי.

בגיל 29, אני כבר כסמנכ"ל פיתוח, מצאתי את עצמי יוצא להפסקות סיגריה במרפסת ובחצר. מלבורו לייט הפעם. היום, זה מרגיש כמו סיפור על אדם אחר לגמרי.

בשנות ה-20 וה-30 לחיי, הרצון להפסיק היה עז. ניסיתי שוב ושוב, לפעמים הצלחתי לחודש או כמה חודשים, אך תמיד חזרתי. זה היה מעגל שנדמה היה שאין ממנו מוצא.

הסיגריה האחרונה בחיים שלי

נקודת המפנה הגיעה כשאשתי הייתה בהריון עם בתנו האמצעית, עלמה. היה זה באוקטובר 2007, במהלך חופשה באילת, כשהיא החליטה להפסיק לעשן.

אני? לקח לי עוד כמה חודשים. הסיגריה האחרונה שלי הייתה בדצמבר 2007, כשהייתי בן 35. היום, ביולי 2024, אני מסתכל אחורה על 16 שנים ללא עישון.

כשאני מחשב, אני מבין שעישנתי באופן יומיומי מגיל 16 - כמעט שני עשורים של עישון. זה נשמע כמו נצח, אבל היום אני יודע שזו הייתה רק תחנה בדרך לחיים בריאים יותר.

למה הפעם זה הצליח?

המוטיבציה תמיד הייתה שם, אבל משהו היה שונה הפעם. היום, אחרי שלמדתי על הרגלים ושינויים, אני מבין שהמפתח היה בתחושה הפנימית שלי.

ד"ר פוג, מומחה להרגלים, מדבר על "המרכיב הרגשי" - הרגשה חיובית שדוחפת אותנו קדימה. בניסיונות הקודמים, הייתי רואה מעשנים ומרגיש קנאה. הרגשתי שאני מפסיד משהו. אבל הפעם? משהו השתנה.

מאז הסיגריה האחרונה שלי, כשאני רואה אנשים מעשנים, אני מרגיש רחמים במקום קנאה. זה נשמע אולי מוזר, אבל זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי. וזה בדיוק העניין - הרגשה חיובית זו היא שעזרה לי להישאר על המסלול.

לא ידעתי אז על חשיבות ההרגלים, אבל היום אני מבין: השינוי ברגש שלי היה המפתח להצלחה. במקום להרגיש מקופח, הרגשתי משוחרר. וזה עשה את כל ההבדל.

למה אני לא מקנא יותר?

התובנה המשמעותית הגיעה כשהבנתי את השקר שסיפרתי לעצמי במשך שנים. הסיפור על כמה "כיף" לעשן, כמה אני "נהנה" מזה, וכמה זה "מרגיע" אותי - כל אלה התגלו כאשליות.

פתאום הבנתי: אני לא מוותר על משהו טוב. אני משתחרר משטות מוחלטת.

מאוחר יותר, למדתי על המנגנון הפיזיולוגי שכל מתמכר חווה. זה המנגנון שגורם לנו לחשוב את המחשבות השקריות האלה. אלן קאר מסביר את זה בצורה מבריקה, וזו הסיבה שהשיטה שלו כל כך אפקטיבית.

ברגע שהתפכחתי מהאשליה, הקנאה נעלמה. במקומה, באה הבנה עמוקה: אני לא מפסיד כלום. אני רק מרוויח - את החופש, את הבריאות, ואת האמת. זו הייתה הבנה שחשתי בכל תא בגופי, לא רק בשכל. היא שינתה אותי מבפנים.

הספר של אלן קאר: אישור בדיעבד

איזו הפתעה חיכתה לי כשנה אחרי שכבר נגמלתי לחלוטין. יום אחד, נתקלתי בספר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" מאת אלן קאר. מתוך סקרנות טהורה, התחלתי לקרוא אותו. הרי כבר הייתי משוחרר מהעישון, אז מה כבר יכולתי ללמוד?

אך ככל שהתקדמתי בקריאה, תחושת הפליאה גברה. הבנתי שבמסע הגמילה שלי, יישמתי באופן אינטואיטיבי את העקרונות שקאר מתאר בספרו. זה היה כמו לקבל אישור מאוחר לדרך שבחרתי, הסבר מדעי לתהליך שעברתי באופן טבעי.

הספר לא רק חיזק את הביטחון שלי בהחלטה להפסיק לעשן, אלא גם העניק לי כלים להבין ולהסביר את התהליך לאחרים. זו הייתה תזכורת מרתקת לכוח האינטואיציה שלנו, ולעובדה שלפעמים אנחנו מוצאים את הדרך הנכונה עוד לפני שאנחנו מבינים את התיאוריה מאחוריה.

לחשוף את הבלוף: ניקוטין, דופמין והתלות המדומה

חשוב להבין: הצורך בניקוטין אינו צורך טבעי או אמיתי של גופנו. זהו צורך מלאכותי שנוצר אך ורק בגלל ההתמכרות.

כשאנחנו מעשנים, הניקוטין נספג במהירות לזרם הדם דרך הריאות ומגיע למוח תוך שניות. שם, הוא משפיע על מערכת העצבים ומעודד שחרור של דופמין - נוירוטרנסמיטר הקשור לתחושות הנאה וסיפוק.

אבל זכרו: הגוף שלנו לא באמת זקוק לניקוטין. ההרגשה ה"טובה" שאנחנו חווים היא למעשה רק הקלה מתסמיני הגמילה. זה כמו להרגיש הקלה כשמפסיקים לחבוט את הראש בקיר - זו לא הנאה אמיתית, אלא רק הפסקה מכאב מיותר.

הבנת המנגנון הזה היא קריטית: אנחנו לא "נהנים" מעישון, אנחנו פשוט מרגיעים זמנית את התלות שיצרנו בעצמנו. כשמבינים זאת, קל יותר לראות את העישון כפי שהוא באמת - כבלים שאנחנו יכולים וצריכים להשתחרר מהם.

סולם הרווחה: השוואה בין אדם שאינו מכור לאדם מכור

אדם שאינו מכור נדמיין סולם רווחה מ-1 עד 10, כאשר 1 מייצג דיכאון ו-10 אושר ואופטימיות. נניח אדם "ממוצע" שאינו מכור לסיגריות נע בדרך כלל סביב רמה 7 - מתפקד היטב ומרגיש חיובי. במהלך היום, הוא עשוי לנוע מעט מעלה או מטה, בהתאם לנסיבות חייו ויכולתו לווסת רגשות ולפרש את המציאות.

אדם שהתמכר עתה, נבחן את אותו אדם לאחר שהתמכר לסיגריות. במקום להתחיל את יומו ברמה 7, הוא מתעורר ברמה 4. כדי להגיע ל"נורמלי" - אותה רמה 7 שהייתה טבעית עבורו בעבר - הוא זקוק לסיגריה.

מחזור ההתמכרות נראה כך:

1. התחלת היום ברמה 4

2. עישון סיגריה מעלה אותו לרמה 7

3. ירידה הדרגתית חזרה לרמה 4

4. צורך בסיגריה נוספת להחזרה לרמה 7

וכך הלאה, במעגל אינסופי.

המסקנה המפתיעה מה שנתפס כ"הנאה" מעישון הוא למעשה רק חזרה למצב הנורמלי, שבו היה האדם ללא ההתמכרות. הסיגריה עצמה היא שגורמת לירידה לרמה 4, ואז "מצילה" את המעשן על ידי החזרתו לרמה 7.

האם זה באמת "כיף" לעשן? זו אשליה. מה שנחווה כ"כיף" הוא פשוט הקלה זמנית מהמצוקה שההתמכרות עצמה יוצרת. ללא התלות, האדם היה נהנה מרמת רווחה יציבה יותר, ללא הצורך המתמיד ב"תיקון" הבא.

הבנת מנגנון זה היא מפתח חשוב בדרך לשחרור מהתלות בניקוטין ולחזרה לאיזון טבעי ובריא יותר.

המנגנון הביולוגי מאחורי ההתמכרות

חשוב להבין את המנגנון הביולוגי שמעמיק את ההתמכרות לניקוטין:

1. יצירת קולטנים נוספים: כאשר אנו מעשנים באופן קבוע, המוח שלנו מגיב על ידי יצירת קולטני ניקוטין נוספים. זה מעין ניסיון של המוח להתמודד עם כמות הניקוטין הגדולה שהוא מקבל.

2. הגברת הצורך: ריבוי הקולטנים גורם לכך שהגוף "מצפה" לכמות גדולה יותר של ניקוטין. כתוצאה מכך, אנו מרגישים צורך הולך וגובר בניקוטין כדי להגיע לאותה תחושת סיפוק.

3. מעגל קסמים: ככל שאנו מעשנים יותר, כך נוצרים יותר קולטנים, וכך אנו זקוקים ליותר ניקוטין. זהו מעגל שמעמיק את ההתמכרות.

הבנת מנגנון זה מחזקת את ההסבר על סולם הרווחה: לא רק שאנו יורדים לרמה נמוכה יותר (4 במקום 7), אלא שהגוף שלנו ממש משתנה ביולוגית כדי "לדרוש" יותר ניקוטין.

זה מסביר מדוע קשה כל כך להיגמל, אך גם מדגיש את החשיבות של הגמילה: ככל שנמשיך לעשן, כך יהיה קשה יותר להיגמל בעתיד. מצד שני, כאשר נגמלים, הגוף מתחיל תהליך של איזון מחדש, מפחית את מספר הקולטנים, ומאפשר לנו לחזור למצב טבעי יותר של רווחה.

האשליה של "הכיף" בעישון

העישון הוא אחת האשליות הגדולות של ההתמכרות. הבה נפרק את המיתוס הזה:

1. המלכודת: הסיגריה גורמת לך להרגיש "טוב" רק מהמקום הנמוך שהיא עצמה הורידה אותך אליו.

2. משל הבוקס: זה כמו לקבל אגרוף לפנים, לסבול מכאב, ואז להרגיש "הקלה" כשהכאב חולף. האם היית מתנדב לקבל אגרוף רק בשביל ה"כיף" של ההחלמה? כמובן שלא.

3. חזרה ל"נורמלי": כשאתה מכור, כל סיגריה פשוט מחזירה אותך למצב הרגיל של אדם שאינו מכור. זו לא הנאה אמיתית, אלא רק הפסקה זמנית מהמצוקה שההתמכרות יצרה.

4. המחיר הנסתר: מעבר לאשליית ה"כיף", חשבו על המחיר האמיתי:

   • בזבוז כסף על מוצר שפוגע בכם

   • תחושת תלות במשהו חיצוני

   • עצבנות ומתח כשאין לכם גישה לסיגריות

   • ריח רע בידיים ובפה

5. השחרור האמיתי: הכיף האמיתי מגיע כשמשתחררים מהתלות. זו החירות להרגיש טוב באופן טבעי, ללא צורך ב"תיקון" מלאכותי.

זכרו: העישון אינו מעניק לכם הנאה אמיתית. הוא רק מחזיר אתכם זמנית למצב שבו הייתם באופן טבעי ללא ההתמכרות. השחרור מהתלות הזו הוא המפתח לחיים מלאים ובריאים יותר.

מיתוס העישון אחרי אוכל או סקס

רבים מאמינים שהסיגריה אחרי ארוחה טובה או סקס היא שיא העונג. אבל האם זו באמת האמת? בואו נפרק את המיתוס הזה:

1. האשליה: הרעיון ש"אי אפשר ליהנות" מאוכל או מסקס בלי הסיגריה שאחרי הוא פשוט לא נכון.

2. המציאות: מה שבאמת קורה הוא שההתמכרות הורידה אותך לרמה נמוכה (נניח רמה 4 בסולם הרווחה שלנו), כך שאתה לא מסוגל ליהנות באופן מלא מחוויות רגילות ללא ה"תיקון" של הניקוטין.

3. התניה מוחית: המוח שלך למד לקשר בין פעולות מסוימות (כמו אכילה או סקס) לבין עישון. זו התניה קלאסית, לא הנאה אמיתית.

4. אובדן ההנאה הטבעית: בסופו של דבר, ההתמכרות גורמת לכך ששום הנאה אינה שלמה בלי הסיגריה. זה מצב עגום שבו החוויות הטבעיות של החיים מאבדות מהקסם שלהן.

המסקנה? ההנאה "המיוחדת" של סיגריה אחרי אוכל או סקס היא אשליה. היא רק מחזירה אותך זמנית למצב נורמלי של מי שאינו מכור.

מעבר לריסטרט הפיזי: שינוי תפיסתי

אחרי הגמילה הפיזית מעישון, הגוף שלך עובר מעין "ריסטרט". אתה חוזר למצב הטבעי שלך - נניח רמה 7 בסולם הרווחה שלנו - וזה קורה יחסית מהר. אבל זה רק חצי מהסיפור.

המאבק האמיתי הוא במוח:

1. חוטים מנטליים: גם אחרי שהגוף נקי מניקוטין, הדפוסים המחשבתיים - ה"חוטים במוח" - נשארים.

2. מיתוס ה"כיף": אם תמשיך להחזיק באמונה שעישון הוא "כיף" או שוויתרת על משהו טוב, אתה בסיכון לחזור לעשן.

3. קנאה מסוכנת: קנאה במעשנים היא סימן שעדיין יש לך את המחשבה שאתה מפספס משהו טוב. זו מחשבה מסוכנת.

4. שינוי תפיסתי: המפתח הוא לשנות את ה"חוטים במוח". להבין באמת ובתמים שהרעיון של "הנאה מעישון" הוא שקר, אשליה, סיפור שסיפרנו לעצמנו.

5. חופש אמיתי: כשתצליח לשנות את התפיסה הזו, כשתבין שאין שום דבר טוב או מהנה בעישון, אז הסיכויים שלך להישאר נקי גדלים משמעותית.

המסקנה? הגמילה הפיזית היא רק ההתחלה. השינוי האמיתי והעמוק מגיע כשאתה משנה את הדרך שבה אתה חושב על עישון. זה המפתח לחופש אמיתי ולחיים מלאים יותר, ללא צל של געגוע לסיגריה.

חזרה לעישון ברגעי משבר: הבנת המלכודת הרגשית

בשנת 2020 חוויתי את המשבר הגדול של חיי. רציתי להעלם מפני האדמה בפעם הראשונה בחיי. למרות זאת, אני שמח שלא חזרתי לעשן. אבל משברים ותחושות דיכאון עמוקות יכולים לערער את ההחלטה שלנו להימנע מעישון, למרות כל מה שאנחנו יודעים. זה תהליך מורכב:

1. הרס עצמי בדיכאון: כשאנחנו בדיכאון, לפעמים מתעורר דחף להרס עצמי. האהבה העצמית נעלמת, ואיתה גם הדאגה לבריאותנו.

2. "לא אכפת לי" כמלכודת: המחשבה "יאללה, נעשן, לא אכפת לי מעצמי" היא מלכודת מסוכנת. היא זמנית, אבל ההשלכות ארוכות טווח.

3. רגש מול הגיון: החרטה שמגיעה אחרי החזרה לעישון מוכיחה שהרגש לעתים חזק מההגיון. זו תזכורת לחשיבות של ניהול רגשות.

4. פגיעות אנושית: חשוב להכיר בכך שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, עלולים לחזור לעשן ברגעים קשים במיוחד. זו לא חולשה, זו אנושיות.

5. המלכודת הפיזיולוגית: אחרי כמה ימים של עישון חוזר, הגוף כבר מתמכר מחדש. זה מקשה מאוד על הפסקה חוזרת.

6. סיפורים חדשים של הצדקה: המוח מתחיל ליצור סיפורים חדשים להצדקת העישון - רחמים עצמיים, "מה כבר נשאר לי", וכדומה.

המפתח להתמודדות:

• הכרה בפגיעות שלנו ברגעי משבר

• פיתוח אסטרטגיות התמודדות בריאות למצבי לחץ ודיכאון

• זכירה שהרגשות הקשים הם זמניים, אך ההחלטות שלנו יכולות להיות ארוכות טווח

• בניית רשת תמיכה לרגעים קשים

• טיפוח אהבה עצמית ודאגה לעצמנו גם (ובעיקר) ברגעים קשים

זכרו: גם אם נפלתם, תמיד אפשר לקום מחדש. החזרה לעישון אינה כישלון מוחלט, אלא הזדמנות ללמידה ולחיזוק ההחלטה להיגמל.

סיפור 2: קנאביס- ההתמכרות החדשה שלי

החודש, בתי עלמה חגגה את יום הולדתה ה-16. במקביל, אני ציינתי אבן דרך משמעותית משלי - 16 שנים ללא סיגריות. הישג מרשים, נכון? אבל זה רק חלק מהסיפור.

"מה כבר יכול להיות רע בשאכטה מג'וינט פה ושם?" שאלתי את עצמי. "זה הרי לא סיגריות, זה רק קנאביס."

את הג'וינט הראשון שלי עישנתי רק לקראת גיל 30. עד אז, לא נגעתי בחומר. זה גם לא היה נפוץ כמו היום, ולא היה קיים קנאביס רפואי. אבל הנה אני, עשר שנים אחרי הגמילה מסיגריות, מוצא את עצמי במצב מוכר - הפעם מכור לקנאביס. אני כבר משתף איך מצאתי את עצמי במצב הזה.

למה נגמלתי - שלושה רגעים מכוננים

היו שלושה רגעים מכוננים שעיצבו את מסע הגמילה שלי. כל אחד מהם היה כמו אבן דרך בתהליך ההחלמה, והם כללו:

1. משפט מפתח ממטפל פסיכותרפיסט שלי.

2. אמירה מטלטלת מחבר בשם רמי, מייסד אלן קאר בישראל.

3. ערב יום הולדתי ה-45, שהיווה נקודת שפל אישית.

כל אחד מהאירועים האלה תרם באופן משמעותי לתהליך השינוי שלי. תיכף אשתף איתכם את הפרטים המלאים - מה בדיוק אמר הפסיכולוג שעשה את ההבדל, איך המילים של רמי גרמו לי לרצות "לכבות" את הג'וינטים שלי, ואיך חגיגת יום הולדת הפכה לרגע של התפכחות.

אומנם חשבתי שיום הולדתי ה-45 היה השפל הגדול, אך למען האמת, היו רגעים קשים עוד יותר בהמשך הדרך. אבל אותו יום הולדת היווה נקודת מפנה משמעותית בחיי, שדחפה אותי להתחיל בתהליך השינוי. האמתי שההחלטה להפסיק ביום הולדתי הביאה לסדרה של פריצות דרך בחיים שלי.

המדרון החלקלק: מעישון מזדמן להתמכרות

במשך כמעט 15 שנה, הגארס היה בשליטה - שאכטה פה ושם בחבר'ה, בעיקר בערבי שישי. אתם מכירים את זה. הרי בגיל 35 כבר נגמלתי לחלוטין מסיגריות, איזה הישג! וג'וינטים? זה הרי לא סיגריות, אז מה כבר יכול לקרות מקצת פה וקצת שם? ובאמת, רוב השנים זה היה בשליטה: לפעמים בימי שישי, במסיבות, בטיולים לחו"ל ובאמסטרדם.

ריקנות, חוסר משמעות ובדידות

אבל משהו השתנה בין גיל 43 ל-45. לאט לאט, מצאתי את עצמי מעשן יותר ויותר. בשלב מסוים, התחלתי לקנות את החומר בעצמי ולהחזיק אותו בבית. שנים אלו היו רוויות בתחושות קשות: ריקנות עמוקה, חוסר משמעות, בדידות. חוויתי את מותו של אבי וריב גדול במשפחת המוצא שלי. על רקע כל זה, מצאתי את עצמי מעשן כמעט מדי יום, ובסופו של דבר - בכל יום.

מאחורי המסכה: סיפור של הצלחה חיצונית והרס פנימי

לפני 7 שנים, החיים שלי נראו כך: כל ערב אחרי העבודה, עד השעות הקטנות של הלילה, הייתי מעשן ג'וינטים, צופה בסדרות וזולל ג'אנק. קשה להאמין, אבל זו הייתה המציאות שלי. כ-6 שעות ביום של בדידות והרס עצמי.

הבקרים היו מתחילים בתחושת ריקנות, תקיעות וגועל. הרגשתי שאני מבזבז את חיי. בסופי שבוע זה היה עוד יותר גרוע - מהבוקר עד הלילה. למעשה, לא באמת חייתי. רק עישנתי. ברחתי מהחיים.

הגראס הפך אותי לפסיבי ואדיש. "למה להתאמץ?" חשבתי לעצמי, "הכל בסדר, לא?" יש לי משפחה, אישה מהממת, 3 ילדים מדהימים. אני שותף בסטארטאפ עם קריירה מוצלחת כסמנכ"ל פיתוח, ואפילו אקזיט שסידר אותי כלכלית. מה עוד נשאר לי לעשות בחיים? לשבת מול הבריכה בבית היפה שלי ולהדליק ג'וינט.

אבל זה הוביל להרס עצמי. מאוחר יותר בחיי למדתי שיעור חשוב: בחיים אין מנוחה. אם אתה עוצר, אתה מתדרדר. ואני? עצרתי והתדרדרתי.

מעשן את החיים שלי: מאחורי החזית המושלמת

כלפי חוץ, חיי נראו טוב. אבל זו הייתה רק אשליה. המציאות הייתה הרבה יותר קודרת. זה היה בזבוז מוחלט של חיים. לא באמת חייתי - רק שרדתי לצד החיים. למעשה, הרגשתי כאילו אני מת לאט.

בחודשים האחרונים, מצאתי את עצמי קונה דרך הטלגרם ונוסע 20 דקות לכל כיוון כדי לקחת את החומר שלי. הפכתי לאלוף הגלגולים, אבל כל שאר תחומי חיי היו בסימן ירידה מתמדת.

הייתי בלתי נסבל. נרגן. סבלתי מהתפרצויות זעם. הזוגיות, ההורות והקריירה שלי שילמו מחירים כבדים. נשארתי כמעט ללא חברים.

בסופו של דבר, מצאתי את עצמי לבד בבית, מעשן את עצמי למוות. פשוט שורף את החיים שלי. מעשן את החיים שלי.

שלוש אמיתות כואבות: הרגעים שהובילו לשינוי

שלושה רגעים משמעותיים טלטלו אותי והובילו לשינוי:

1. משפט מפתח ממטפל שלי

2. הערה חדה מרמי, אז מנכ"ל אלן קאר וחבר

3. יום הולדתי ה-45 - נקודת שפל ותחושת גועל עמוקה ממי שהפכתי להיות

התובנה של הפסיכותרפיסט

המטפל שלי אמר משפט שהדהד בי: "התמכרות לגראס לעתים קרובות פועלת יחד עם התמכרות נוספת. הגראס למעשה מדליק את ההתמכרות השנייה. אם תפסיק את הגראס, גם ההתמכרות השנייה עשויה להיעלם מעצמה."

האמת הכואבת מרמי

רמי הכה בי עם אמת שלא רציתי לשמוע: "בעצם לא הפסקת לעשן! הג'וינטים שלך הם תערובת של קנאביס וטבק. אתה עדיין נחשב מעשן. אמנם לא סיגריות, אבל יש שם טבק וניקוטין, ואתה תלוי גם בניקוטין, לא רק בקנאביס."

יום הולדת 45: נקודת המפנה

ביום הולדתי ה-45, הגעתי לנקודת שפל. התבוננתי במי שהפכתי להיות וחשתי גועל עמוק. זה היה הרגע שבו הבנתי שחייב לבוא שינוי.

כשהמטפל חשף את הקשר הקטלני

באותה תקופה קשה, הייתי בלתי נסבל. המצוקה שלי השפריצה החוצה לכל הכיוונים, מעיפה אש לסביבה ופוגעת בכל מי שקרוב. על כן, נשלחתי על ידי "שליחת האור" (אשתי) לדבר עם מישהו מקצועי.

בכמה פגישות עם מטפל, הוא חשף בפניי תובנה מטלטלת: "הרבה פעמים הגראס הולך יחד עם התמכרות נוספת. הגראס מדליק את ההתמכרות השנייה. השילוב הזה הוא קטלני." הוא הסביר שזה בדרך כלל מגיע עם התמכרות לפורנו, סקס, משחקי מחשב, רשתות חברתיות, הימורים או זמן מסך מוגזם. צמד חמד, כביכול.

אצלי? זה היה לשבת מול מסך הטלוויזיה עד אמצע הלילה ואז לקום מרוקן, עם חוסר שעות שינה, ליום עבודה. לא בדיוק מתכון להצלחה בחיים ובקריירה.

האמירה שלו עשתה לי סדר פנימי עמוק. ידעתי באותו רגע שהוא צודק. הרגשתי את זה בעצמות.

אני: "אז מה, אני צריך להפסיק לעשן לגמרי?" שאלתי בחשש, "אי אפשר פשוט להוריד מינון?"

הוא: "תחשוב על פרידה זמנית," הוא ענה.

אני: "כמה זמנית?"

הוא: "לפחות חצי שנה, אפילו שנה. אחרי שתחזיר שליטה ותוריד את התלות, תוכל אם תרצה לעשן פה ושם."

אני בלב שלי: "מה?! להיפרד מהחבר הכי טוב שלי?" הזדעקתי.

יצאתי מהפגישה, אבל זרע של שינוי כבר נזרע במוחי. למרות זאת, המשכתי בחיי כרגיל... לעת עתה.

רמי מחייך אלי והשקר העצמי התנפץ

בוקר אחד, במקרה, פגשתי את רמי בתחנת רכבת פרדס חנה. רמי, שהכרתי דרך בתו החברה של בתי, היה המייסד והמנהל של אלן קאר בישראל - רשת בינלאומית לשחרור מהתמכרויות, בעיקר מעישון סיגריות.

בזהות שלי, הייתי אדם שאינו מעשן כבר עשר שנים. הרי הפסקתי לעשן סיגריות ב-2007, ועכשיו היינו ב-2017. איכשהו, השיחה גלשה לנושא העישון שלי כאשר סיפרתי לרמי שהפסקתי לעשן סיגריות לפני 10 שנים ואני היום מעשן גראס.

רמי: "איך אתה מעשן? נקי או עם טבק?"

אני: "עם טבק," עניתי בתמימות.

רמי: "אז אתה בעצם עדיין מעשן. שמע, אתה מכור גם לניקוטין ולכל החומרים שיש בטבק."

המילים של רמי היו כמו סכין בלב. זו הייתה אמת חשופה, בלי מסכות. לא היה לי איך להכחיש - חלק מהתלות שלי בקנאביס היה גם תלות מחודשת בניקוטין. אותו טבק שעישנתי בסיגריות בעבר, עכשיו חזר לחיי דרך הג'וינטים.

לא התווכחתי. הלכתי הביתה עם תחושה של גילוי מטלטל. בימים שאחרי, התובנה הזו הכתה בי שוב ושוב - אני משקר לעצמי. אני לא יכול להגיד שאני לא מעשן סיגריות. זה שקר. אמנם לא סיגריות רגילות, אבל הטבק? הוא אותו טבק.

כשהאמת מכה: מהכחשה להתפכחות

לפעמים אני די אידיוט, אני חייב להודות. הייתי צריך לשמוע את זה מאחרים כדי להבין - אמנם הפסקתי לעשן סיגריות לפני עשור, אבל עדיין הייתי סוג של מעשן. האמת הזו ערערה אותי לחלוטין. היה קשה להכיל אותה, אבל לא יכולתי להכחיש - אמנם לא סיגריות מקופסה, אבל עדיין היה שם טבק.

רגע השפל - הקש ששבר את גב הגמל שלי

יום הולדתי ה-45, באוקטובר 2017, היה נקודת המפנה. אחרי ארוחת שישי משפחתית ועוגה, המשפחה של אשתי עזבה לקראת 9:30 בערב. אשתי נרדמה ומצאתי את עצמי לבד.

ניסיתי באותם ימים לעשן רק גראס נקי בוויפר, בעקבות מה שרמי אמר לי. אבל לא הספקתי לקנות ולא היה לי חומר בכלל. הייתי עם מכשיר מאייד ריק, לבד, מרגיש הכי בודד בעולם.

עדיין לא היה 10 בלילה. זה היה אמור להיות חגיגת יום הולדת, אבל מה בדיוק אני חוגג? החיים שלי הרגישו כמו חרא אחד גדול. הרגשתי בשפל. הבנתי שאני תלוי בחומר הזה, שבלעדיו אני לא יכול להיות שמח.

הייתי ממש במצוקה, התביישתי במצבי. כאב לי בלב. הבנתי שאני לא אדם חופשי, אני תלוי. והכי חשוב - לא הייתי מוכן להיות תלוי בכלום יותר! הכאב היה גדול. הסתובבתי סביב עצמי בבית השקט. אמרתי לעצמי שזהו, סיימתי. פרק זה בחיי נגמר.

הלכתי לישון ולא התקרבתי לגראס כ-3 שנים

החודשים חלפו, ושמחתי להרגיש חופשי שוב. עברו כשלוש שנים עד שעישנתי שוב איזו שאכטה. האמת? בכלל לא היה לי חסר. החיים שלי יצאו מהתקיעות ופרצתי דרך בכל המישורים.

אז למה בכל זאת עישנתי שוב? התחיל לקנן בי פחד. לא רציתי שהפחד יתקיים בתוכי והוא יהיה הסיבה לא לעשן. החלטתי לשחרר את הפחד ולהוכיח לעצמי שאני יכול לעשן בלי לחזור להיות מכור.

והאמת? היום זה כבר לא כזה כיף. אני פשוט לא נהנה מזה כמו פעם.

מצאתי איזון חדש - כבר לא מפחד, אבל גם לא מתלהב. זה כבר לא עושה לי את זה.

---

שתפו את הפוסט עם אנשים שמתקשים להפסיק לעשן או את התלות בקאנביס אולי יקבלו השראה או מוטיבציה.

---

לקבלת עדכון על כל פוסט חדש - בלינק זה