מסע אישי דרך 100 פוסטים

לגלות את עצמי דרך הכתיבה

אני מנסה להיזכר למה יצאתי למסע הזה ? לאתגר הזה? עברו 159 ימים מאז הכרזתי שאני כותב 100 פוסטים ב100 ימים. אז למה? כי אני אוהב אתגרים. כי זה היה חלק מהשינוי שלי. לקפוץ למים. לכתוב לעולם. לצאת לאור. כי יש לי מה להגיד. כדי להתרגל לכתוב כמעט כל יום ולשתף. הרי אני חוקר על הרגלים וזה היה ניסוי מעניין. גם כדי להכיר את עצמי עוד יותר. כשאני כותב אני מגלה את עצמי. אני מבין את עצמי טוב יותר. אני מבין יותר טוב את הדברים שאני מתעמק בהם. הכתיבה מזקקת אותי. חשוב לי מאוד להיות אותנטי. לא מזמן, שמעתי את המאמן ריצה שלי,ארז דברת, אומר לאחד מחברי קבוצת הריצה שלנו, שכל מה שאני כותב הוא אמת לאמיתה. זאת הייתה מחמאה גדולה מאיש גדול שאני מעריך מאוד.

כותב על שינוי ומשתנה תוך כדי

כתבתי על מה שאני יודע נכון להיום על העולם בתחום בו אני מתעניין. כתבתי יומן אישי שבו אני מדבר על הדברים שבאמת מעניינים אותי. שזה תזונה, אורח חיים בריא, הרגלים ועולם האימון. יש לי גם עולם ישן יותר שאני עדיין גם חי ומתקיים בו, של הייטק, סטארטאפים, טכנולוגיה וחלומות גדולים. כתבתי מהניסיון שלי ודרך החוויות שלי בעולם. אני מאמין גדול בשינוי. עובר שינויים כל הזמן. הכתיבה היא כלי עוצמתי מבחינתי להתבוננות עצמית. להבין את עצמי. להבין לאן אני רוצה לגדול. ואז לאט לאט לצעוד לשם. לעבר החלום והחזון של עצמי. של מי אני רוצה להיות. אני רוצה להיות מתון יותר, סבלני יותר, קשוב יותר, אמפתי יותר, מכיל יותר, אופטימי יותר, פחות מחמיר עם עצמי, שוהה יותר לפני שאני פועל, קליל יותר, שמח יותר, מתלהב יותר. אלו התיקונים שאני עובד עליהם כל יום במכון הכושר של החיים.

התלהבות של מתחיל

בהתחלה, בהתלהבות יתר, יש לומר, לקחתי על עצמי את האתגר לכתוב 100 פוסטים ב100 ימים. במקור הייתי אמור לסיים את פוסט ה100 שלי ביום ההולדת שלי, ב10 באוקטובר. היום בדיעבד, אני מבין שזה היה מוגזם, בלתי סביר וקיצוני ביותר. אמרתי כבר שאני לומד להיות מתון יותר. נו, אז יש לי עוד דרך לעשות. הרי לכתוב כל יום כ850 מילים בפוסט שבו יש לי משהו משמעותי לומר זה לא אתגר שהיה פשוט עבורי. אז בשורה התחתונה לא עמדתי ב100 ימים אלא ב159 ימים. אבל אני גם לומד לא להחמיר עם עצמי אז אני משחרר פה את הביקורת המיותרת. המשפט האחרון מוקדש לאמיר מקבוצת הריצה שאני מאוד אוהב. יחד עם זאת, למדתי להיות קצת יותר מתון והבנתי תוך כדי תנועה שהיעד הוא לא הגיוני וגם לא הכרחי. גם 159 יום הוא הישג מדהים ואני גאה בעצמי.

מאמין במערכת אילוצים

לכתוב 100 פוסטים ב100 ימים. זאת מערכת אילוצים. ֿאני מאוד מאמין במערכת אילוצים. זה גורם לך להיות יצירתי ולהתקדם. יש מסגרת זמן (אילוץ) ואתה נדרש לכתוב 100 פוסטים (אילוץ) וכך אתה מניע את עצמך קדימה. אתה נדרש למצוא פתרונות בזמן אמת לבעיות שאתה נתקל בהם כדי להשיג את היעד. אני נדרשתי למצוא כל יום נושא שאני רוצה לכתוב עליו, כזה שיש לי מה להגיד עליו ולהקדיש את הזמן כדי לפתח את הנושא.

משבר בפוסט 50

היה לי גם משבר כתיבה באמצע הכתיבה, בערך בפוסט ה50, החלטתי לפרוש מהאתגר. חשבתי שמיציתי את האתגר ולמה צריך 100? גם 50 זה מספיק. הרי אני רוצה להיות מתון יותר, כך אמרתי לעצמי. אבל החברים שעוקבים אחרי שכנעו אותי להמשיך ועזרו לי לא לפרוש. דווקא בגלל שאני לפעמים נחוש מדי ומתמיד מדי חשבתי שאולי השינוי שלי זה לדעת מתי לפרוש ולא להמשיך עם ראש בקיר. כך ניסיתי לשכנע את עצמי וניסיתי לשכנע גם אותם. רציתי לפרוש לא בגלל שהיה לי קשה לחשוב על רעיונות או לכתוב אותם אלא בגלל שחשבתי שזה הגיע לכדי מיצוי ורציתי לעשות דברים חשובים אחרים. סה"כ השקעתי שעתיים בממוצע על כל פוסט כלומר כ200 שעות על הפרויקט הזה.

שמח שלא פרשתי

עכשיו כשאני כותב את פוסט ה100 אני שמח שלא פרשתי. מרגיש טוב לסיים את האתגר ואני אוהב את כל הפוסטים שכתבתי. יש רק פוסט אחד שכתבתי ולא פורסם. הוא נישאר במגירה. הוא לא עבר צנזורה והוא אישי מדי. תודה לאיתי, רמה ועוד חברים מקבוצת הריצה ששכנעו אותי לא לפרוש. ואם שכחתי כאן איזה חבר, אז סליחה חבר.

אז מה היה?

היה כיף ומאתגר. באמת נהניתי מזה. כתבתי 5 חודשים , בממוצע כל יום וחצי פוסט של כ850 מילים וסה״כ 85,000 מילים. אני שמח לסיים את האתגר ולהתחיל אתגר חדש. אני חושב עליו כבר כמה שבועות. אז שמחתי לחלוק את עצמי איתכם. אני בן פאר. אני בעצם ילד שחולם הרבה. חולם להגשים כל מיני חלומות. חלק כבר הגשמתי אבל יש לי תשוקה להגשים עוד. לחקור ולהבין את עצמי. ליהנות ממה שיש לחיים להציע. בשביל ליהנות באמת צריך להכיר את עצמך. לא לעשות מה שכולם עושים אלא מה שבאמת עושה לך טוב.

למדתי עוד יותר מי אני

שוב הבנתי שאני אוהב אתגרים. שאני נחוש ומתמיד. שאנֿי משתדל להיות הכי אותנטי שאני יכול. משתדל להיות אמיץ כמה שיותר ולחיות כמה שיותר אמת. אני מאמין שכאב הוא חלק בלתי נמנע ונפרד מהחיים והוא מורה מצוין.

אני לומד לבוא פתוח ולהקשיב לכל אדם

להקשיב באמת זאת מיומנות מדהימה. לנסות וממש לרצות להבין מה האדם שמולי אומר לי. להתרכז בו ולשכוח מעצמך. להשתדל לבוא פתוח ממש כדי ללמוד ולא כדי להיות צודק. כשאתה מנסה להיות צודק אתה בעיקר מסביר את עצמך ולא מקשיב. כי אם אדם שאני מעריך חושב אחרת ממני אז אני ממש רוצה להקשיב לו עד הסוף כדי ללמוד משהו שאולי אני מפספס. אני שם לב, שכמה שאני מתפתח יותר, אני מסוגל להקשיב באמת בלי שזה יערער אותי ואת התפיסות שלי. כך אולי אלמד משהו חדש. אני מתאמן בזה כל יום. מתאמן בלבוא למפגש עם כל אדם עם ראש פתוח.

זהו, אני סיימתי את אתגר ה100 שלי.

קצת עצוב. קצת שמח. כמו החיים. אין שחור ולבן. הכל אפור בחיים.

אם גם נהנתם ואפילו הועלתי או הוספתי לכם קצת, איזה כיף.

יאללה, הלכתי לי לאתגר הבא שלי.